גברים יכולים להתחיל לקבל את הקצבה בגיל 67, ונשים שנולדו אחרי 1970 יקבלו אותה מגיל 65. נשים שנולדו לפני 1970 זכאיות לקצבה בגיל פרישה מדורג, שנע בין 62 ל-65 בהתאם לשנת הלידה.
כדי להיות זכאים, המבוטח צריך להיות תושב ישראל ששילם דמי ביטוח לאומי לפחות 12 שנים. אך גם מי שעומד בתנאים הללו לא בהכרח יקבל את הקצבה מיד, שכן עד גיל 70 היא תלויה במבחן הכנסה. מי שמרוויח מעל 9,781 ש"ח מעבודה עלול שלא להיות זכאי לקצבה מלאה, ואם מדובר בזוג, הכנסת בן או בת הזוג מעל 13,040 ש"ח עשויה גם היא להשפיע על הזכאות.
הקצבה אינה עניין של "הכול או כלום" – מבוטחים שמרוויחים בין 9,781 ל-19,483 ש"ח בחודש עשויים להיות זכאים לקצבה חלקית, בהתאם להכנסותיהם ולמשך תקופת הביטוח שלהם. בגיל 70 אין יותר אפשרות לדחות את הקצבה, והיא משולמת אוטומטית וללא קשר להכנסות.
האם דחיית קצבת אזרח ותיק באמת משתלמת?
על פניו לא. חשוב לזכור שדחיית הקצבה היא ברירת המחדל בביטוח לאומי ומי שלא ימלא טפסים לא יקבל את קצבת הזקנה בגיל הרלוונטי (67 גברים, 62-65 נשים), וצריך לזכור שביטוח לאומי לא מחזיר את הכסף שלא התקבל במהלך השנים שבהן לא משכו את הקצבה. המשמעות היא שלמרות שהקצבה תהיה גבוהה יותר ב-5% כל שנה, המבוטח עדיין צריך לחיות מספיק שנים כדי שההפסד בתקופת הדחייה יתקזז.
לדוגמה:
- נניח שמבוטח זכאי לקצבה חודשית של 2,000 ש"ח בגיל 67, אך בוחר לדחות את קבלתה לשלוש שנים.
- בגיל 70, הקצבה שלו תעלה ל-2,300 ש"ח בעקבות התוספת של 15%.
- אבל, במשך שלוש השנים שבהן לא קיבל את הקצבה, הוא הפסיד 72,000 ש"ח (2,000 × 36 חודשים).
- כדי להחזיר את הכסף שאיבד דרך התוספת של 300 ש"ח לחודש, הוא יצטרך לחיות לפחות 20 שנה אחרי גיל 70 (300 × 240 חודשים). אם לא יגיע לגיל 90, בפועל הוא הפסיד כסף.
